זה הזמן ליישם לוגותרפיה: מציאת משמעות במצבים מאתגרים

גם בזמנים של תחושת אובדן שליטה על חיי היומיום שלנו, אפשר בהחלט לדבר על מציאת משמעות בחיים, ועל לקיחת אחריות במרחב המצומצם של הבידוד, מה שיוביל אותנו להעפיל למדרגה גבוהה יותר בחיינו.

ד"ר סוניה פאו - מחלקה לעבודה סוציאלית

לתפיסה זו קוראים "לוגותרפיה" (מהמלה היוונית "לוגוס", שפירושה בין היתר "משמעות"). היא פותחה על ידי פרופ‘ ויקטור פרנקל בכדי להעניק כלים למציאת משמעות וחיוביות. פרנקל הגה את הלוגותרפיה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות". שנים רבות לפני שעבר את השואה, הוא מצא כי הדבר העיקרי שנותן לנו מוטיבציה לחיות ודוחף אותנו קדימה הוא ההרגשה שיש לנו משמעות בחיים. פרנקל ראה במו עיניו עד כמה תחושת המשמעות היא חיונית, גם ליומיום שלנו וגם להתמודדות עם מצבי קיצון כפי שהוא חווה במחנות הריכוז.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש הרבה משמעויות, אך לעתים קרובות אנחנו לא נותנים את הדעת למה שמעניק לנו משמעות לחיים. חשוב להדגיש שהמשמעויות הרבות לחיינו, קטנות כגדולות, עשויות להשתנות במהלך חיינו, הן לא סטטיות. במצב שבו המציאות שלנו משתנה מבלי שבחרנו בכך, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בלא הדברים השגורים שמעניקים לנו משמעות, וזה עלול לגרום ללחץ, מתח וחרדה.
כיצד איפוא אפשר בכל זאת למצוא משמעות (או משמעויות) במצב שנראה לכאורה חסר משמעות? במצב שבו אנחנו מבודדים ומנותקים ממה שיצר את שגרת חיינו עד לפני רגע?

באופן הבא: מציאת משמעות דורשת עבודה פנימית והבנה של שלושה עקרונות מרכזיים.
העיקרון הראשון: עלינו לקבוע עבור עצמנו מהם הדברים שיכולים להעניק לנו משמעות חרף המרחב המצומצם בו אנו חיים כעת. האפשרויות הן רבות ואינדיבידואליות. על כל אחת ואחד מאיתנו לשאול את עצמו מהם הדברים "שעושים לנו את זה" - מה נותן לנו סיפוק, מה מלהיב או מרגש אותנו.
אפשר למצוא משמעות בשלוש דרכים: דרך חוויה או אהבה, באמצעות יצירה, וגם בעקבות חוויית אירועים קשים ובלתי ניתנים לשינוי. אתן דוגמאות לשלוש הדרכים הללו בהקשר לימי הבידוד. משמעות באמצעות חוויה יכולה להיעשות באופן פשוט ביותר כמו על ידי שתיית כוס קפה מושקעת, שיחה עם בן או בת הזוג, שיחה עם אמא, או מפגש מקוון עם חברים, קריאת ספר, האזנה למוזיקה, לימוד שפה וכן הלאה. אפשר להתחבר לתחושת משמעות דרך אהבה רק מעצם המחשבה המודעת על אנשים שחשובים לנו, בין אם הם בסביבתנו ובין אם אי אפשר להתראות איתם כרגע. מציאת משמעות באמצעות יצירה ועשייה יכולה לבוא לידי ביטוי באפייה, תפירה, המשך העבודה שלנו מהבית, התנדבות למען אנשים בודדים, כתיבה, ציור וכל דבר אחר שאנחנו יוצרים.
עוד נתיב למציאת משמעות היא בעזרת השאלה או התהייה (שפרנקל התנסה בה במהלך השואה, ולאחר מכן) "מה המצב הבלתי רצוי אליו נקלענו רוצה לומר לנו או ללמד אותנו?" אם אין אפשרות לשנות את המצב, אפשר לכל הפחות לשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו. מציאת משמעות מתוך סבל היא אינדיבידואלית, ולא תמיד מובנת או נמצאת מיידית. לעתים נדרש זמן רב עד שאנחנו מבינים את פשר האירועים עבור עצמנו. ואולם, מסתמן כבר היום כי אנשים רבים מבינים שהאטת קצב החיים, הקשר הרגשי המחודש עם בני המשפחה, הסטת מבטינו מהחיפוש המתמיד להתעשר ודומיהן - הן תובנות חשובות, שגורמות למצוא משמעות ולתכנן החלת שינויים בחיינו.

העיקרון השני: חשוב לציין שמשמעויות לא נמצאות או מתגשמות באופן אוטומטי. כדי להשיג דברים משמעותיים לנו, לפי העיקרון השני של הלוגותרפיה, עלינו להבין כי האחריות הבלעדית על השגת הדברים המשמעותיים הללו מוטלת עלינו בלבד, לא על אף אחד אחר. לרבים זה לא פשוט, בין אם בגלל הסביבה שבה הם חיים ובין אם בגלל חסכים פנימיים או תכונות אופי שמכשילות אותנו (כמו דחיינות, למשל). כל זה נכון, שריר וקיים, אבל זה למעשה רק אתגר נוסף בדרך להשגת הדברים המשמעותיים לנו.

העיקרון השלישי: התשובה לעיקרון השני מצויה בעיקרון השלישי. בכל רגע נתון אנחנו חופשיים לקבוע את העמדה שלנו להתמודדות עם האתגרים החיצוניים או הפנימיים. אפשר להגיד לעצמנו "חבל שמתנגדים לי. הבה נרים ידיים" ואפשר גם להגיד לעצמנו "חבל שמתנגדים לי, אבל זה לא ימנע ממני לעסוק במה שחשוב לי". חשוב לזכור שאנחנו לא מגשימים משמעויות כדי לפגוע חלילה באחרים, אלא כי זה חשוב לנו. אם האדם עצמו אחראי על השגת המשמעויות שלו עצמו ועל רווחתו הנפשית, כך גם האחר אחראי על רווחתו הנפשית. לכן, הם צריכים להחליט מה לעשות עם ההתנגדות שלהם, לא אתם. אגב, אפשר גם לוותר על הדבר שהיה ברצוננו להשיג, כי לפעמים עצם הוויתור למען האחר נותן לנו הרגשה של משמעות.

אם לסכם את שלושת העקרונות של מציאת משמעות, זה הולך ככה: על מנת לחיות ברווחה נפשית עלינו לתור אחר הדברים שמעניקים לנו משמעות, דרך חוויות, או באמצעות יצירת דברים, או על ידי מתן משמעות למשבר. בכל רגע נתון אנחנו האחראים הבלעדיים על השגת המשמעויות שלנו.
והנה דוגמה קונקרטית: רחל (שם בדוי) התאלמנה לפני מספר שנים, היא חיה בגפה בדירתה. רחל מספרת על הקושי שלה לקום מהמיטה ולהניע את עצמה לעשות משהו. היא מוסיפה גם שהיא יודעת שהיא לא בסדר בגלל שאיננה מצליחה לעשות משהו מהותי או מועיל. מעבר לביקורת העצמית, היא מציינת גם שהיא לומדת אנגלית, מתאמנת בפילטיס דרך יוטיוב ומנהלת בזום שיחות עמוקות עם בנותיה. אך מיד אחרי שהיא מסיימת משהו, היא שוקעת בחזרה למצב רוח ירוד.

בנוסף לעקרונות הלוגותרפיה, חשוב גם לתת מקום לתחושות קשות. במקרה של רחל אלה בדידות, תסכול, קושי וגעגועים לאיש שלה שנפטר ולילדים שלא יכולים לפגוש אותה בגלל הסגר. תחושות אלה חייבות לקבל מקום ולגיטימציה אמיתית ולו רק בגלל שזה טבעי לחלוטין להרגיש רע, וזה גם מותר. ברגע שאנחנו אומרים לעצמנו שמותר לנו להרגיש רע, זה גם נותן קצת כוח. וברגע של חזרה אפילו למעט כוחות חיים, אפשר להתחיל לחשוב מה חשוב לנו כרגע לעשות או לחוות, מה יעניק לנו הרגשה של סיפוק ושל שביעות רצון.
בשיחה עם רחל, אני מצביעה על הדברים שהיא מספרת לי שעשתה וחוותה, ואומרת לה שחשוב להגיד לעצמה כי אלה דברים שהיא לקחה אחריות על הגשמתם והם מספיק חשובים לה. היא התאמצה להגשימם והתעלתה על ההרגשה הרעה שהייתה לה לפני כן ושבאה אחרי כן.

המשמעות נחווית רק על ידי ההפנמה והמודעות שהחוויה היא משמעותית לנו. ההפנמה המודעת חשובה בכל חוויה או עשייה שלנו. פרנקל משתמש בדימוי הבא: בכל ערב תולשים הפסימיים עוד יום מְלוח השנה שלהם וזורקים אותו לפח. אנשים אופטימיים, לעומתם, תולשים את הדף, רושמים עליו את כל המשמעויות שהצליחו להגשים או לחוות באותו יום ואוספים את הדפים, כך שחייהם נרשמים כאוסף של משמעויות רבות ועשירות, שישאר לנצח. בכל בוקר מחדש אפשר לתהות מה נרצה לרשום הערב - עם איזה רשמים נרצה לסיים את היום כך שבמבט לאחור נזכור את היום הזה בסיפוק.