זעקתה של אנג'ואצ' מלקומו

לפני שבועיים היינו עדים למוות הטראגי והמזעזע של אנג'ואצ' מלקומו מנתניה, שנורתה בידי בעלה השוטר לעיני בנה בן השבע.

ד"ר רמי קליין

מקרה זה מצטרף לעשרות מקרים של רצח נשים שאירעו מאז תחילת 2018. אנג'ואצ' , בת 36, עלתה לארץ מאתיופיה בתחילת שנות ה–90. היא נישאה, ונולדו לה שני ילדים. לפני כמה שנים התגרשה, נישאה שוב לפני כשנה, ולפני חודשיים נולד לה תינוק. בעלה ירה בה למוות מסיבות, שאני מקווה יתבררו לאשורן בחקירתו כעת. 

את מלקמו הכרתי במרכז האקדמי רופין בעת שכיהנתי כדיקן הסטודנטים. בין השנים 2006–2010 היא למדה שם את לימודי התואר הראשון במדעי ההתנהגות. לאחר סיום התואר המשיכה מלקומו ללימודי מוסמך בהגירה ושילוב חברתי ברופין, כשהיא מגדלת את ילדיה ועובדת לפרנסת המשפחה. במסגרת עבודתה שמה את הדגש, בין היתר, על העצמה אישית של בני הקהילה האתיופית ושילובם בחברה הישראלית, כל זאת באמצעות קיום של סדנאות שונות.
אנג'ואצ' מלקומו היתה סטודנטית איכותית, חכמה, חדורת מוטיווציה, נחושה להתגבר על כל הקשיים שעמדו לפניה כאשה, כעולה חדשה, כמפרנסת, כאם וכרעיה. חלק גדול מהקשיים האלה נבע מעצם העובדה שהיא באה מחברה שקיימות בה עדיין נורמות תרבותיות נוקשות בכל הנוגע לנשים ומעמדן. מלקומו היתה נחושה להביא לשינוי תרבותי בתפישות בקרב קהילת העולים מאתיופיה בישראל ולהיטיב את מצב הנשים בה. באופן מקאברי, פרויקט הגמר שלה במסגרת תוכנית המוסמך עסק באלימות נגד נשים בחברה האתיופית, תוך כדי התמקדות בנשות העדה שטופלו במחלקת הרווחה של עיריית חדרה. 

ב–2009 המלצתי מתוקף תפקידי על מלקומו לקבלת פרס המועצה להשכלה גבוהה לסטודנטית מצטיינת בתחום העשייה החברתית במרכז האקדמי רופין ובקרב הקהילה האתיופית בנתניה. בנימוקי לקבלת הפרס הדגשתי את נחישותה בדרך ליישום חזונה לחולל שינוי חברתי בקהילה, למרות הקשיים הרבים העומדים לפניה. המל"ג אכן החליטה להעניק לה את הפרס המיוחד להצטיינות חברתית, ועם בני משפחתה הגאים נסעתי לירושלים לטקס הענקתו.

אני חש צורך עז לזעוק את הזעקה של מלקומו, ולהדגיש את הצורך הדחוף בהקמת תוכנית לאומית למאבק באלימות נגד נשים במשפחה. אני חושב, שהקול הגברי בנושא זה צריך להישמע יותר, ומקווה שגברים המאמינים בערכים של הגינות, סובלנות, ושוויון מגדרי — ובהם כאלה האוחזים בעמדות מפתח בחברה ובפוליטיקה — יצטרפו למאבק בנושא חשוב וכאוב זה, ויוקיעו מפורשות וללא הסתייגות כל תופעה של פגיעה בנשים ובמעמדן. אין זה מאבק של נשים בלבד, אלא מאבק של חברה אשר רוצה לחיות על פי ערכים של שוויון מגדרי וערכי דמוקרטיה. גברים חייבים להיות שותפים בשינוי התפישה הגברית של מעמד האשה.
במאבק הצודק הזה יש לאחד כוחות על מנת להביא לשינוי משמעותי. כל משרדי הממשלה העוסקים בנושא (משרד הרווחה והשירותים החברתיים, משרד העלייה והקליטה, המשרד לביטחון פנים, משרד הבריאות והמוסד לביטוח לאומי) צריכים לגבש באופן מתואם תוכנית חירום לאומית למאבק באלימות נגד נשים. יש לשים את הדגש לא רק על תקצוב מתאים, אלא גם על מניעה והגנה, ענישה הולמת, ובעיקר טיפול ושיקום. גם מערכת החינוך צריכה להצטרף למאבק ולהכניס לתוכנית הלימודים נושא זה, מתוך דגש על הקניית ערכים מתאימים. יש להתייחס לכל המגזרים בחברה הישראלית, משופעת התרבויות.
קולה של מלקומו צריך להישמע גם לאחר מותה הטראגי. חובתנו, גברים ונשים כאחד, להתאחד ולהביע את מחאתנו כדי שמקרי רצח כאלה לא יישנו. מלקומו עשתה דרך ארוכה וקשה, ופילסה בנחישות מעמד מכובד כאשה בחברה הישראלית. אסור שמותה יהיה לשווא.

יהי זכרה ברוך.

פורסם ב'הארץ' (31.10.18) ד"ר קליין מלמד במרכז האקדמי רופין