נדיבות מעוררת השתאות. רשמים מביקור בפולין

כשמלאו שבועיים למלחמת רוסיה אוקראינה, דפקתי על דלת המכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין. "מה אתן עושות פה?" שאלתי את החוקרות במכון. "למה אתן לא במקום שבו זרם פליטים ענקי שוטף את אירופה? אתן אמורות לצפות, ללמוד, להציע עזרה". "אנחנו פה", השיבו החוקרות, "כי צריך תקציב מיוחד לנסיעה ורק נשיא המרכז יכול לאשר אותו". "אבל אני הנשיא", עניתי לאחר רגע של מחשבה. "אז תאשר". אישרתי.

 הכותב: פרופ' אביעד קליינברג הוא היסטוריון, נשיא המרכז האקדמי רופין

 

אולי זה לא היה בדיוק כך, אבל גרסאות שונות של הדיאלוג הזה מתנהלות ברופין מדי יום בכל היחידות במכללה. העיקרון פשוט: המרכז האקדמי אינו מוזיאון לרעיונות ואינו בית קברות לפרסומים אקדמיים. הוא מקום שבו מחקר משמש ככלי להבנת העולם, וחשוב מזה — כלי לתיקון עולם. האם המסע שלהן יסייע במלאכת תיקון העולם? את זה עוד נראה. נסעו לפולין חוקרות שהקדישו שנים לא מעטות מחייהן למחשבה על הגירה ולהבנת התהליכים הקשורים בה. אני מניח שההמלצות שיוציאו מתחת ידיהן יהיו מדויקות יותר ואולי מועילות יותר מהמלצותיו של הדיוט. אני הצטרפתי לחלק מן המסע, על אף שאינני מומחה להגירה. במקצת יצאתי כדי לקיים בגופי את מה שאני מצפה לו מאחרים — לצאת לקראת המציאות ולא להסתתר מפניה — ובמקצת כדי לצרף את עדותי לעדות עמיתותיי. הדברים שאני כותב הם אפוא עדותי.

עלי לפתוח ולומר כי מבחינתי, הנסיעה לפולין שונה מנסיעה למקומות אחרים. שני הורי היו ילידי פולין וככל הידוע לי אבותיי ואבות אבותיי חיו בארץ הזאת מאז ומתמיד, כלומר מאות שנים ואולי למעלה מזה. בזמן השואה נרצחו בפולין בני משפחתי עם רוב רובה של יהדות פולין, על ידי הגרמנים ועוזריהם, ואפרם התפזר על פני האדמה הזאת. את הזיכרון הזה, של החיים ושל המוות, ארזתי בצאתי יחד עם שאר הצידה לדרך. הזיכרון, ומה שכרוך בו, צץ ועלה בהקשרים שונים במהלך המסע הקצר שלי לפולין. לא רק הזיכרון, אלא גם השכחה.

פולין היא ארץ של זיכרון סלקטיבי ואני עצמי אחד מביטויי הזיכרון הסלקטיבי הזה. להלכה אני ה"יליד" השב לנחלת אבותיו, אבל הזיכרון שהנחילו לי הורי הוא חלקי וקטוע. בהגיעם ארצה כפליטים (המלה "עולים חדשים" מסווה את מצב הפליטות של המוני יהודים אחרי מלחמת העולם השנייה), ניתקו אבי ואמי את כל מה שקשר אותם לנחלה הפולנית בת אלף השנים. משלמדו מספיק עברית כדי לתקשר ביניהם, הם שכחו את הפולנית ואת היידיש שהיו שגורות בפיהם. לא רק את השפה שכחו. בעקביות ובשיטתיות הם שכחו הכל ולא העבירו לי אלא קרעי קרעים של זיכרון. לו ניסיתי לשחזר מתוך סיפוריהם איזה עולם פיסי (איך נראה העולם שמחוץ לבית?) או תרבותי (מה זה להיות "פולני" ולו גם "יהודי פולני"?) או רגשי (איזה משקע רגשי הותירה בהם התרבות ההיא?) הייתי נאלץ לתאר ארץ שיש בה נהרות, צריחי כנסיות, בתי כנסת, דובדבנים, מלפפונים חמוצים ואנטישמיות. הרבה אנטישמיות. אני מניח שהיו עוד דברים, אבל הם לא הועברו אלי. על אף שלא היה להם כל עניין במדיניות כור ההיתוך הישראלית ("מיזוג גלויות"), היו הורי משתפי פעולה אדוקים שלה. העבר המשפחתי שלי היה צל של עבר, קרע מדמם, שבו זכר הנרצחים האפיל על כל מה שלא היה רצח.

שבתי לפולין נטול שורשים. נולדתי מרצח יהדות פולין וגדלתי כמו אליק מתוך אדמת הניכר שאליה גילגל הגורל את הורי. האם אני, כבנם של דורי דורות של פולנים, "פולני"? אני מתקשה לחוש רגש כלשהו כלפי התווית הזאת. הביקור בפולין היה אמור להיות ביקור על הירח — במקום מוכר (שאנחנו רואים מדי לילה), אבל בה בעת זר לחלוטין.

במידה מסוימת כך היה. שלא כבנים חוזרים אחרים לא מצאתי בארץ שהגענו אליה שום דבר מוכר. השפה לא "חזרה אלי", המאכלים והריחות לא העירו בי זיכרונות רדומים. אבל העבר, גם כאשר הוא מודחק, לא מת. הוא חי לחלוטין באדמות הדמים המזרח ־ אירופיות ומעת לעת, בעקשנות אין קץ, צצה לעיני העובדה שלא רק הורי ביקשו לשכוח את פולין, אלא גם הפולנים ביקשו — ובמידה רבה הצליחו — לשכוח אותה.

בפוזנן כל פליט שמתחבר לאינטרנט מקבל הודעה: "אוקראינים יקרים, אנחנו אתכם מעתה ועד עולם! השתמשו ברשת שלנו בחינם"

מיד אחזור לעניין זה. תחילה לעניין שלשמו נסענו: הופעת גל אדיר של מבקשי מקלט אוקראינים, פליטי מלחמה, בשערי פולין. חשוב לזכור שהפולנים אינם מצטיינים בפתיחת שעריהם לפליטים. בעבר, כאשר הציפו את אירופה גלי פליטים מאפגניסטאן, מעיראק, מסוריה ומאפריקה, הפולנים הגיפו את הדלתות. פולין היא מדינה לאומנית הנשלטת על ידי ממשלה לאומנית. לאומנים לא אוהבים מהגרים. לכל היותר הם מוכנים לקלוט תושבים חוזרים. גם עתה, אפשר היה לצפות שהפולנים ייצאו ידי חובתם בקליטת מספר סמלי של פליטים ויפנו את רובם למדינות אחרות. אלא שלא כך היה. אם יש משהו שניכר בכל ביקור בפולין בימים אלה הרי זו ההתגייסות של פולין כולה לקליטת האוקראינים. זה התחיל מיד כאשר התחילו הפליטים להגיע.

ידידינו בארגונים ההומניטריים ובאקדמיה הפולנית, כמו גם פולנים מן השורה שאתם דיברנו, סיפרו סיפור דומה: המדינה הפולנית התמהמהה. לא היתה, ואולי עדיין אין, תוכנית מדינתית מסודרת לקליטת האוקראינים, אבל האזרחים הצביעו במעשים על הכיוון שיש לקחת. לא רק ארגונים הומניטריים, כנסיות ומועצות מקומיות, גם אזרחים מכל שדרות החברה מיהרו לעשות מעשה: הביאו ציוד, תרמו כסף והציעו את בתיהם כמקלט זמני לבאים. נהג המיניבוס שבו נסענו, לא אדם בעל אמצעים, סיפר כי אירח בביתו ארבעה פליטים אוקראינים. "יש לנו עוד מיטה", אמר לאשתו, "אפשר לארח עוד פליט". היא הסכימה.

בכל מקום בפולין (ואנחנו חצינו אותה לאורכה ולרוחבה) נתקלנו באותן תופעות: מרכזי סיוע של החברה האזרחית ושלטים המודיעים לבאים כי הם ברוכים בבואם. בפוזנן, אוקראיני שיורד מן הרכבת מקבל כרטיס סים מקומי. כאשר הוא מבקש להתחבר לרשת האינטרנט הוא מוצא הודעה המכריזה: "חברים אוקראינים יקרים, אנחנו אתכם מעתה ועד עולם! השתמשו ברשת שלנו בחינם. בקישור הבא תוכלו למצוא את כל המידע שתזדקקו לו בפולין". בכל מקום הפכו מבני ציבור לבתי הארחה. והממשלה יישרה קו עם אזרחיה. הפליטים זוכים לאלתר בביטוח רפואי, ילדים יכולים להצטרף לגנים ולבתי ספר, מבוגרים יכולים לעבוד.

בתחנות הגבול שאליהן מגיעים הפליטים התחושה היא של רצון טוב ללא גבולות. לא פעם הוסבו מרכזים מסחריים לתחנות קליטה. שוטרים במדים כחולים וחיילים מנומרי מדים ממונים על שמירת הסדר. אבל הסדר נשמר כמעט מאליו. האלמנט הבעייתי ביותר — גברים צעירים — נעדר מן השטח. רוב הפליטים הם נשים וילדים, פה ושם זקנים. גברים אוקראינים עד גיל 50 נותרו מאחור להילחם בפולשים הרוסים. ארגונים מקומיים ואחרים ממלאים את חללי הקליטה בציוד: מיטות מתקפלות, שמיכות וכרים, עגלות תינוקות, בגדים ומשחקים. בכל מקום אפשר למצוא מרכזי הסעדה וגם תחנות קליטה ממדינות אירופה. חלק מן הפליטים בוחרים לעלות מיד על אוטובוסים ורכבות למדינות אחרות ולא ליהנות מהכנסת האורחים הפולנית. כל בחירה של הבאים מתקבלת בסבר פנים יפות. ברוכים בבואם וברוכים בצאתם.

מה הסיבה להכנסת האורחים המופלאה הזאת, תהינו? בעיירות שבהן ביקרנו הסבירו לנו שהאנשים האלה "הם כמונו". אין ספק שזה חלק מרכזי בסיפור

מה הסיבה להכנסת האורחים המופלאה הזאת, תהינו? בעיירות שבהן ביקרנו הסבירו לנו שהאנשים האלה "הם כמונו". אין ספק שזה חלק מרכזי בסיפור. הדבר דומה אולי לקליטה הנדיבה של יהודים בישראל לעומת העוינות שבה מתקבלים בארץ לא יהודים. האוקראינים הם לבנים, נוצרים, סלבים. אבל זה לא כל הסיפור כנראה. אחרי המלחמה בצ'צ'ניה, קלטו הפולנים, שלא כהרגלם, כ–100 אלף פליטים צ'צ'נים מוסלמים. למה? כי אויבי הרוסים הם ידידי פולין.

היחסים ההיסטוריים בין אוקראינים לפולנים הם מורכבים. בעבר היו האוקראינים לא פעם האויב. אבל עכשיו האיבה הרוסית מעניקה להם כתב מחילה גורף. היום האוקראינים נרמסים על ידי השכן ממזרח ומחר יהיו אלה הפולנים. קורבנות וקורבנות פוטנציאליים צריכים לעזור אלה לאלה. הפחד מן הרוסים מורגש בכל מקום והחשבון ארוך השנים אתם פתוח. הם הזר שמעבר לדלת: לא־קתולים, "אסיאתיים", "פראים". השואה הפולנית היא בזיכרון הקולקטיבי שואה שיש בה שני מחוללים — הגרמנים שפלשו לפולין ממערב והרוסים שפלשו אליה ממזרח.

וגם אנחנו, כלומר היהודים, מגלמים את ה"אחר". אבל עלינו לא טוב לדבר. בשיחה עם עמיתים במכון מחקר מקומי מזכיר ראש המכון את הרוסים ואת המוסלמים כדוגמה ל"אחר" במסורת הפולנית. "והיהודים?" אני תוהה. "אה כן". חמק מזיכרונו. בעיירה סטוצ'ק לוקובסקי אנחנו מתקבלים בכבוד גדול. מאמץ שלילת הגולה הישראלי הצליח גם בפולין וישראלים אינם מזוהים על פי רוב כצאצאי היהודים שחיו כאן בעבר. ראש העיר מספר על ההיסטוריה המקומית. פעם במהלך המרד של המאה ה–19 הצליח גנרל פולני להביס צבא רוסי בקרב. הם זוכרים את הגנרל ואת הרוסים. כבדרך אגב, אולי בתגובה להערה שלי שאני ממוצא פולני, מזכיר ראש העיר שבעבר היו 70% מתושבי העיירה יהודים. הוא לא מזכיר את הפוגרום ב–1937 ולא את הגירוש לגטו פריסוב ומשם לטרבלינקה ב–1942. היהודים היו ואינם. מה כבר יש לדבר על זה.

בקרקוב אנחנו פוגשים את דריוש פופילה, אלוף פולין בשיט קיאקים. אנחנו פוגשים את פופילה כי העמותה שלו מסייעת בקליטת אוקראינים. אבל בימים כתיקונם, הוא מספר, הוא משקם בתי קברות יהודיים בכפרים ובעיירות בפריפריה הפולנית. הוא נתקל, כך הוא מספר, בהתנגדות רבה. את היהודים מוטב לשכוח. "למה להזכיר אותם מחדש?" תהו ראשי הערים הקטנות שאתם דיבר. "היהודים עלולים לחזור ולתבוע את רכושם". במובן העמוק, אני מניח, אין מדובר רק בנדל"ן. החשש הפולני הוא מן האפשרות ש"פולנים" כמוני יתבעו לא רק את חלקם ברכוש, אלא את חלקם בזהות, בהיסטוריה, במורשת. פופילה, שאינו מודע לצו ההשכחה היהודי שהורי והורי רבים מבני גילי הנפיקו לצאצאיהם, מציע הסבר אחר. "אני יודע", הוא אומר, "שהתשובה הנכונה היתה שאם ישובו בעלי הרכוש החוקיים יש להשיבו להם, אבל אני ידעתי שהתשובה הזאת לא תתקבל. אמרתי אפוא שלא נותר מי שיחזור. מספר הניצולים בטל בשישה מיליון. מדובר אפוא בעניין פולני פנימי, נכונות פולנית להציע הכנסת אורחים למתים". שתיקה מעיקה משתררת מסביב לשולחן.

יש משהו מטלטל בסיפוריו של פופילה ובהדחקה הפולנית של העבר היהודי. הנפש האנושית, מתברר, חיה טוב עם סתירות. זיכרון ושכחה משמשים בערבוביה ומאפשרים לאותם אנשים עצמם להיות נדיבים וקפוצי יד, אנושיים ואטומים. כשאני אומר "אנשים" אני כולל בזה אותנו, גם אותי. אני חוזר מפולין כשאני נושא באמתחתי את רשמי הנדיבות הפולנית כלפי האוקראינים. זוהי נדיבות אנושית מעוררת השתאות. וגם את חשבון שלא יושב, ואולי אינו ניתן ליישוב, בין הפולנים לבין היהודים אני זוכר. במסעדה האנושית הדבש והלענה תמיד מעורבבים זה בזה. אני רוצה להמשיך לשכוח כדי להמשיך. אני זוכר וממשיך.

 

פורסם ב-"הארץ" בתאריך 31.3.22לקריאת המאמר