האם האקדמיה הישראלית מאפשרת שבירת תקרת הזכוכית?

מאת ד"ר רג'דה אלנאבולסי

נתוני מערכת ההשכלה הגבוהה מצביעים על מגמת עליה במספר הסטודנטים הערבים המשתלבים במוסדות האקדמיים השונים. עליה שהחלה משנות ה-70' ולא פסקה עד היום - אך עודנה רחוקה מרחק רב מסגירת פערים מול האוכלוסייה היהודית.

יש להזכיר לקברניטי המדינה, כי תפקידה של האקדמיה לצאת ממשקפי ההגמוניה, שכן קיים מגוון קבוצות בחברה בישראל ומחובתם לסייע בידן ליצור גשרים ושבירת חסמים. חינוך והשכלה הם כלי משמעותי לשינוי חברתי ועיצוב פני המקום.

ידוע כי למרחב האקדמי ישנה אחריות בהבנת ובפיצוח יחסי ערבים-יהודים. במרחב האקדמי לא ניתן להימנע, להתעלם, או לחמוק מהמשבר ויחסי הכוח, שכן הקמפוס מהווה מיקרוקוסמוס לחברה הכללית בישראל. למרחב האקדמי חובה במתן הזדמנויות אמיתיות לחברה הערבית ליצירת מציאות חיים אחרת עבורה ולכולנו.

השנים בהן הסטודנטים נמצאים בין כותלי המוסד האקדמי הן קריטיות. שנים בהן הם לומדים, רוכשים מיומנויות, מעצבים את זהותם האזרחית והפוליטית, והחשוב מכל - מנתבים את עתידם ויחסם למרחב בישראל.

הקשיים שחווים סטודנטים מהחברה הערבית במוסדות אקדמיים בישראל מרובים:

חוסר ידע והיכרות עם המערכות השונות, התהליכים, הביורוקרטיה והציפיות; חוסר מודעות לצורכי השוק; חוסר הבנה בתהליך המכין.

פחד מההלם התרבותי – עבור צעיר/ה ערבי/ה שמתנהל מרבית חייו בסביבתו הטבעית, מאד מבהיל המפגש עם הרוב היהודי, ומלווה בחששות עזים מדחייה, חוסר השתייכות חברתית ומאי-מציאת מקום במרחב האקדמי לזהות, לשפה, ולשאיפות האישיות והמקצועיות.

האישה הערבייה המבקשת להפוך לסטודנטית נתקלת בנוסף גם בקשיים פנימיים בקבלת צעדיה והחלטותיה על-ידי התרבות וחברת המוצא. כמו-כן, הלמידה ואופייה אינה מתחשבת בצורכיה המגדריים כאישה: חלק גדול מהסטודנטיות הערביות הן אימהות, וגם אם הן כבר מצליחות להגיע לאקדמיה הן חשופות, בנוסף לכל, לפיקוח התרבותי מחברתן ומקבוצת הרוב.

קושי השפה אינו מסתכם רק בכורח היומיומי לדבר בעברית, הוא עמוק יותר, כי על המתמודד/ת עם המשימות האקדמיות לחשוב בעברית, להתנסח בעברית ולשכנע בעברית.

קושי נוסף בא לידי ביטוי בקבלת מלגות – שכן מרבית האזרחים הערבים אינם עומדים בקריטריונים לקבלת מלגות ציבוריות، משום שאלו، בדרך-כלל، מחייבות בשירות צבאי.

בשנת הלימודים תשע"ד עמד שיעור הסטודנטים הערבים שלמדו לתואר ראשון על כ-13%, שיעור הלומדים לתואר שני היה כ-8.6%, ואילו אחוז הדוקטורנטים הסתכם בכ-5.2%  בלבד. הנתונים מצביעים כי ככל שהתואר מתקדם - כך קטן ייצוגם של הערבים באקדמיה הישראלית. תמונה דומה נשקפת גם בהיבטי הסגל האקדמי והאדמיניסטרטיבי: שיעור חברי הסגל האקדמי הערבים באוניברסיטאות עומד על 1.75% , שיעור חברי הסגל המנהלי הערבים מגיע ללא יותר מ- 0.9% , ואילו מספר האקדמאים הערבים המכהנים בחבר הנאמנים או חברי ועד מנהל במוסד אקדמי עומד על 1.9% בלבד.

הממצאים ברורים, ומצביעים על ייצוג מזערי ובלתי מתקבל על הדעת של החברה הערבית במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, בכל הרמות.

לדעתי על האקדמיה להיות המקום המרכזי שמעצב מרחב ושיח של חברה רב-תרבותית, ולא רק נציגה ונשלטת על-ידי קבוצת הרוב. על האקדמיה להוות מקום שמכיל ומקבל את כלל ציבור הסטודנטים ,  ובכלל אלה הסטודנטים הערבים. המרכז האקדמי רופין, למשל בנה תכנית לימודים חדשנית בעבודה סוציאלית המותאמת לאופי המוסד ולצרכים הייחודיים של המרחב הגיאוגרפי, החברתי  והתרבותי של עמק חפר, השרון וסביבותיו, ולחברה הערבית במשולש הדרומי והצפוני ובמרכז הארץ.

לא ניתן לחמוק מהעובדה כי האקדמיה הישראלית 'מכריחה' את הסטודנטים הערבים לעצב את אישיותם, זהותם, ושפתם על כל תכניה ורבדיה. המרחב האקדמי אינו יכול להמשיך להתנכר לזהותם הייחודית של הסטודנטים הערבים. האקדמיה מפגישה אותם עם שאיפותיהם ומתווה בפניהם דרכים לעיצוב עתידם בעולם הגדול ולקראת היציאה מחיק המשפחה ואל המציאות הגדולה, על כל מה שזו מכילה עבורם כמיעוט במדינה רוויה במתחים ובקונפליקטים. 

 ***

הכותבת היא מרצה וחוקרת במחלקה לעבודה סוציאלית במרכז האקדמי רופין, וממונה על הסטודנטים הערבים בדיקנט הסטודנטים.