• שליחות אקדמית

    לראשונה יצאה לפולין משלחת אקדמית מטעם המכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין, הכוללת חוקרות הגירה, פליטות וטראומה, ששמה לה מטרה ללמוד ולתרום מהידע שצברה לגורמים שונים המעורבים בקליטה הראשונית של הפליטים מאוקראינה בפולין ובישראל.

    קרא עוד

  • שליחות אקדמית

    לראשונה יצאה לפולין משלחת אקדמית מטעם המכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין, הכוללת חוקרות הגירה, פליטות וטראומה, ששמה לה מטרה ללמוד ולתרום מהידע שצברה לגורמים שונים המעורבים בקליטה הראשונית של הפליטים מאוקראינה בפולין ובישראל.

    קרא עוד

הגיע הזמן לשינוי: הכלכלה מצליחה אבל רבים מהאזרחים עניים

הגיע הזמן לשינוי: הכלכלה מצליחה אבל רבים מהאזרחים עניים

הטיפול ביוקר המחיה אינו מספק • דרושה תפיסה חדשה שכוללת הורדת מע"מ דיפרנציאלית, טיפול בספסור הקרקע וטיפול בחוב הלאומי

קרא עוד

מחסור מתמשך ביוד באוכלוסייה בישראל – תוצאות מחקר במסגרת התוכנית הלאומית לניטור ביולוגי

מחסור מתמשך ביוד באוכלוסייה בישראל – תוצאות מחקר במסגרת התוכנית הלאומית לניטור ביולוגי

יוד הוא יסוד החיוני לבריאות האדם. האוכלוסייה בישראל סובלת ממחסור ביוד, בעיקר בשל היקפי ההתפלה הגדולים בארץ, שגורמת לסילוק היוד (כמו גם מינרלים אחרים) מהמים, ומכיוון שלא קיימת בישראל מדיניות להעשרת יוד בתזונה.

קרא עוד

המעונות לגיל הרך בקריסה, הממשלה צריכה להעלות הילוך

המעונות לגיל הרך בקריסה, הממשלה צריכה להעלות הילוך

הצוות לא עובר הכשרה והסייעות עוזבות: זה הזמן להחלת הפיקוח על מעונות עם פחות משבעה ילדים ולתוספת תקציב משמעותית

קרא עוד

השאיפה לאחידות מסכנת את החוסן החברתי של המדינה

משבר הקורונה יצר מתיחות חברתית בלתי נתפשת שמלווה בדרישה לאחידות מחשבתית וחברתית מנוונת. החוסן החברתי שלנו תלוי ביכולתנו לקיים דיאלוג לא פשוט, אך עם פוטנציאל להרחיב ולהעשיר אותנו ובכך לסייע בגיבוש מדיניות נכונה להתמודדות עם המגפה.

מאת: ד"ר שירה פגורק אשל, מרצה במחלקה לעבודה סוציאלית

יותר מכל השלכה בריאותית שיש לקורונה על חיינו, אני מודאגת בעיקר מהשסע החברתי שהעמיק בנו כחברה, בסוגיית ההתחסנות והגבלות התו הירוק. זאת בחסות מדיניות ממשלתית שאין בה, להשקפתי, מספיק ענווה. מדיניות הרואה ב'אחידות' ו'אחדות' מושגים זהים. האזרחים, שכל כך רוצים לשוב לחוש ביטחון וודאות, עשויים ליפול למלכודת החשיבה הדיכוטומית ולהתקשות להחזיק נקודת הסתכלות רחבה, הרואה את המורכבות. בהתנהגות היומיומית שלנו, בפוסטים שלנו, בשיח הסלון שלנו, אנחנו מתדלקים ומחמירים את המצב. המדיה, מוסיפה אף היא שמן למדורה באופן הסיקור שלה, ומגבירה את הפחד, התוקפנות וההאשמה.

אין צורך לחזור על ההתבטאות של ראש הממשלה נפתלי בנט שקרא להורים לריב אחד עם השני כדי להביא ילדים להתחסן; על האשמת אנשים שלא התחסנו בפרוץ הגל הרביעי (על אף שמדובר בתופעה עולמית בה גם אנשים שחוסנו - נדבקו); על כך שבמהדורת "חדשות 12" של שישי האחרון התנוססה הכותרת: "שתי מדינות: מדינת המחוסנים ומדינת הלא מחוסנים" עם גבול ברור בניהן. אין כאן שתי מדינות. בואו לא ניתן למדיניות מפלגת ולכותרות בפריים טיים לעצב את המציאות החברתית שלנו.

איך הגענו לאן שהגענו? ממשברים קולקטיביים קודמים בארץ ובעולם, אנחנו יודעים שהימים והשבועות הראשונים לאחר פרוץ משבר מאופיינים בתחושת אחדות. שלב התמודדות זה מכונה "תקופת ירח הדבש". ישנה לכידות, התגייסות והתארגנות חברתית מהירה, סבלנות וסובלנות. אך לאחר שלב זה, מגיע "שלב ההתפכחות", בו אנו מצויים כרגע. שלב שעשוי להימשך חודשים ואף שנים. אנשים אט אט נשחקים והופכים מותשים, לפעמים גם כועסים וכואבים מאוד, באופן שעשוי להסלים לתוקפנות. מתוקף התנאים והימשכות המצב, שדה הראייה שלנו מצטמצם, אנחנו מתקשים לראות שיש אחרים, עם דעות, רצונות וצרכים אחרים משלנו ומונעים בעיקר על ידי הצורך לשרוד. אנחנו מתקשחים ונסגרים.

זהו תהליך טבעי ואנושי אשר תועד במצבים קודמים של טראומות קולקטיביות והוא בולט כאמור גם בשיח של קובעי המדיניות עצמם, שמצהירים באופן גלוי שנגמרה להם הסבלנות ומפעילים עוד ועוד אמצעי כפייה, כדוגמת איום בשלילת זכויות סוציאלית, כדי שכלל האוכלוסייה תתיישר על פיהם. גם התקשורת, גם הפוסטים ברשתות החברתיות, הולכים ומקצינים והאפשרות לדיאלוג אמיתי על ההשלכות המורכבות והרב ממדיות של המצב, הולכת ומצטמצמת. אין הקשבה, אין מקום לריבוי קולות, נתונים או דעות. יש תיוג אוטומטי לאחת משתי קטגוריות למי שהשמיע קול. או שאתם בעד או שאתם נגד. אולם בתווך שבין "מכחישי מגפה" ל"בובות של הממסד" יש מרחב עצום, שבו להערכתי שוהה רוב הציבור. השאלה היא האם כחברה, אשר פרטיה רואים עצמם אחראים ליצירת מרקם החיים המשותף שלנו, נחליט להתעלות מעל עצמנו ולהיפגש בשטח האפור, הרחב והמגוון הזה.

כולנו היום, בין אם אנחנו אוהבים להודות בזה ובין אם לאו, נמצאים בניסוי. מהמרים, כל אחד לפי השקפתו והקשרי חייו הייחודיים, על סיכוי מול סיכון. אנחנו לא באמת יודעים בוודאות משהו... ובדיוק עם זה כנראה שקשה לנו להשלים. יחד עם זאת, בנקודה זו גם טמונה ההזדמנות: לבחור להיפתח במקום להיסגר. להתרכך במקום להתקשח. לוותר על היוהרה, הידענות והצדקנות ולהציע במקומן פתיחות, ענווה ודיאלוג. כזה שיעזור לכולנו להישאר עם סימני שאלה; פתוחים באמת לאפשרות לשנות את ההימור שלנו אל מול המציאות המשתנה ללא הרף.

הבריאות והחוסן שלנו כחברה אינן מתבטאות באחידות. אלא ביכולת ליצור אחדות מתוך הכרה במורכבות. לאפשר לעצמנו לעצור, להיחשף לסוגים שונים של ידע (במיוחד לזה הסותר את אמונותינו והנחותינו), להקשיב, ורחמנא ליצלן לשהות באי ודאות. החוסן החברתי שלנו תלוי ביכולתנו לקיים דיאלוג על אזורי מחלוקת. דיאלוג לא פשוט, אך עם פוטנציאל להרחיב ולהעשיר אותנו ובכך לסייע בגיבוש מדיניות הוליסטית להתמודדות עם המגפה, הלוקחת בחשבון היבטים חברתיים, נפשיים ואתיים ביישומה.

פורסם בגלובס ב 9.10.21, לקריאת המאמר המלא לחצו כאן