מלחמת האזרחים האכזרית באתיופיה נמשכת כבר יותר משנה וחצי, וזכאי חוק השבות שבתיגראי הם חלק בלתי נפרד ממנה. כמדינה השואפת שכל יהודי העולם ימצאו פה בית, אנו מחוייבים להעלותם מיד ולשים בצד תפיסות מפלות ושיקולים כלכליים.
הכותבות הן: ד"ר ענת אברהמי מרום וד"ר רוית תלמי כהן , חוקרות ומרצות במכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין.
על רקע מדיניות פתיחת השערים לעולי אוקראינה, לא ניתן להתעלם מהמדיניות כלפי יהודי אתיופיה שחוו את המלחמה בתיגראי ואלו הממתינים מעל 20 שנה במחנות המעבר באתיופיה.
מלחמת האזרחים האכזרית באתיופיה נמשכת כבר יותר משנה וחצי, וזכאי חוק השבות שבתיגראי הם חלק בלתי נפרד ממנה. בעקבות המלחמה, 2.5 מיליון איש הפכו לפליטים, עקורים וחסרי בית. מיעוטם של זכאי חוק השבות עברו לאדיס אבבה, השאר עדיין מתגוררים בחבל תיגראי ועם חלקם הקשר נותק. רק כ-77 מהם עלו לישראל, ויש עוד 800 הממתינים לעלייה באדיס אבבה. לעומת זאת, מאז תחילת מלחמת רוסיה-אוקראינה, יש כ-4 מיליון פליטים ועקורים, ומתוכם עלו לישראל כ-10,000 עולים מאוקראינה תוך חמישה שבועות.
אין ספק שקיימים הבדלים מהותיים במדיניות העלייה של מדינת ישראל כלפי עולים זכאי חוק השבות משתי המדינות, הנובעים ממספר גורמים. ראשית, נראה שההתגייסות של העולם בכלל ושל ישראל בפרט לסייע לפליטי אוקראינה התקיימה ביתר שאת בשל היותם בהירי עור. כך גם התקשורת בישראל ובעולם מסקרת את המלחמה באוקראינה באופן נרחב מאחר שהמלחמה מתרחשת בין לבני העור, לעומת זו שבאתיופיה. העדר הסיקור גורם לסוגייה זו להיעדר מסדר היום של מקבלי ההחלטות, וכתוצאה מכך אין תוכניות פעולה ממשיות. טענה זו הועלתה לאחרונה וזכתה לכינוי "צביעות האדם הלבן".
שנית, קיים הבדל כלכלי - קליטת עולים מאתיופיה יקרה יותר עבור מדינת ישראל לעומת עולים מאוקראינה. הסיבה לכך היא שהעולים מאתיופיה מגיעים ממדינה מוחלשת יותר מאשר העולים מאוקראינה. כתוצאה מכך, יכולתם של יוצאי אתיופיה להשתלב בחברה הישראלית מבחינת תעסוקה ולימודים דורשת משאבים רבים יותר. לעומת זאת, היכולת של עולי אוקראינה לתרום לשוק ההייטק ולמקצועות המדעיים (והרווחיים יחסית) גבוהה יותר מזו של יוצאי אתיופיה. לכן, העולים מאוקראינה נתפסים כמשאב חיובי שישפיע על צמיחת המשק הישראלי לטובה.
בתוך כך, קיימות סיבות גיאופוליטיות מורכבות העוסקות ביחסים הבינלאומיים של ישראל עם המדינות הקשורות למלחמות אלו, שככל הנראה משפיעות, באופן ישיר ועקיף, על הגעתם ואי הגעתם של זכאי חוק השבות.
האפליה פוגעת בחוסן הלאומי
אפליה מובנת זו במדיניות העלייה יוצרת קרעים בקרב אזרחי מדינת ישראל ופוגעת בחוסן הלאומי. אפליה זו מחלחלת למרחבים נוספים בחיי היום יום של ישראלים שארץ מוצא הוריהם הוא באתיופיה.
אם לא מעלים את אלו הזכאים לעלות, אין להתפלא שאנחנו פוגשים השכם והערב גילויי אפליה וגזענות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי: מטופלים שמסרבים לקבל טיפול מאנשי צוות רפואי ממוצא אתיופי, הפרדת יולדות בבתי חולים, אי קבלה לבתי ספר, סיקור שלילי באמצעי התקשורת, סירוב להכניס צעירים ישראלים ממוצא אתיופי למקומות בילוי, קבלת החלטות לא הוגנות של מערכות המשפט והשיטור המבוססות על פרופיילינג ועוד.
שעה זו מהווה הזדמנות לחשיבה מחודשת על מדיניות העלייה של יהודי אתיופיה. כמדינה השואפת שכל יהודי העולם ימצאו פה בית וישובו אליו, מחויבים השרים וקובעי המדיניות הלוקחים חלק בקבלת ההחלטות להעלותם מיד ולשים בצד תפיסות מפלות ושיקולים כלכליים. היכולת להתאים את החוקים והמדיניות לצרכי השעה חייבת להיות מוחלת גם על יהודי אתיופיה.
