"שעת נעילה" טועה: נשים היו קריטיות במלחמת יום כיפור

מדוע הציבור אינו מודע לתרומתן של האחיות-נשים למאמץ המלחמתי? אולי כי לרוב הן מסתפקות בחיוך המטופל, במילה טובה ובמקרה הטוב באות המלחמה הנשלח אליהן בדואר בתום המערכה • התגייסות המדיה להעלאת התודעה לפועלן של הנשים בעבר, ואפילו בהווה, חיונית מאוד

פריים מתוך "שעת נעילה" / צילום: צילום מסך
מאת: ד"ר רונן שגב מהמחלקה ללימודי תואר ראשון (BSN) במדעי הסיעודבמרכז האקדמי רופין

הסדרה "שעת נעילה" המשודרת לאחרונה בערוץ "כאן 11" משרטטת את דיוקנה של החברה הישראלית בזמן מלחמת יום הכיפורים.
גם אם לעיתים האירועים ההיסטוריים לא מוצגים בסדרה בדיוק מושלם, נראה כי היעדר שירות הנשים בגזרה הצפונית מובא בסדרה באופן מדויק.
לאורך המאה ה-20 נשים נטלו חלק פעיל במאמץ המלחמתי. הן שירתו כפקידות, כקשריות וסעדו פצועים בקרבת שדה הקרב. אחיות בלטו בזירת הלחימה ולעיתים היו לנשים היחידות במתאר הצבאי הגברי. פלורנס נייטינגייל היא האחות המפורסמת ביותר. שירותה הצבאי במלחמת קרים הוא שזיכה אותה בתהילה. אחיות רבות שירתו במלחמות העולם הרחק ממולדתן ולא פעם הסתכנו וחירפו את נפשן במהלך טיפול בפצועים.
ומה במחוזותינו? אחיות שירתו בפלמ"ח והוכשרו לקצונה עם הקמת צה"ל. הן שירתו במלחמת העצמאות, במבצע קדש ואף הקימו בתי חולים שדה במהלך הקרבות במלחמת ששת הימים.
בעוד שאחיות לא גויסו למאמץ המלחמתי במהלך מלחמת יום הכיפורים בגזרה הצפונית, המציאות בגזרה הדרומית הייתה שונה לחלוטין. האחיות נקראו לדגל בבהלה מחדרי הניתוח וממחלקות האשפוז בבתי החולים האזרחיים בהן עבדו. הן ירדו לגזרת סיני והיו אופטימיות שמא המלחמה תסתיים במהרה כמו קודמתה ב-1967. כשהגיעו לבית חולים רפידים בסיני, חיכתה להן הפתעה גמורה. הן נדרשו לארגן את בית החולים, ובמקביל לקלוט את עשרות הפצועים שהחלו לזרום אליו.
60 אחיות-נשים מתוך 800 גברים, לכאורה מספר לא משמעותי, טיפלו יומם ולילה בייצוב פצועים בחדר המיון, הניתוח ובאוהלי האשפוז בהם שהו החיילים עד לפינויים המוסק לעורף. האחיות ארגנו וניהלו בנחישות את הטיפול בפצועים אך גם בצוות המטפל במכלול הביו-פסיכו-סוציאלי. כך למשל, הן זיהו באופן אינטואיטיבי תגובות קרב של חיילי הרבנות הצבאית שעסקו כל העת בבניית ארונות קבורה ואיסוף חלקי נפגעים. האחיות השכילו לצוות אותם אל המטפלים בבית החולים ודאגו לכל צרכיהם.
מעבר לכך הן אלתרו ציוד רפואי שהיה חסר, התלוו לפינויים המוסקים ודאגו לחלוקה צודקת לחיילים של אספקה משקית, כגון מעילים ושמיכות ללילות המדבר הקרים בסיני. אם לא די בכך, אחיות זכו לחצות את התעלה והקימו בית חולים שדה בהאנגר מטוסים מצרי נטוש בפאיד. בכך, היו לנשים היחידות במלחמה זו ששירתו על אדמת האויב. הן פרסו חדר ניתוח, בנק דם, יחידה לטיפול נמרץ ומחלקת אשפוז. בשל נסיונן הקליני, לקחו את הפיקוד על הטיפול בפצועים שזרמו אל ביה"ח בעיקר בערבים ובלילות.
10 אחיות טיפלו בידיים חשופות בפצועי הפיצוץ באגם המר וביצעו עיסויי לב פתוח. הן עבדו סביב השעון ללא תנאי תברואה נאותים והצליחו בדרכן הייחודית לרכך, ולו במעט, את פגעי המלחמה בקרב פצועים רבים.
אם כך, מדוע הציבור אינו מודע לתרומתן של האחיות-נשים למאמץ המלחמתי? התשובה לכך טמונה בעיקר (אך לא רק) באחיות עצמן ובנשים רבות פורצות הדרך. הן פועלות בצניעות רבה ומתרחקות מאור הזרקורים. לרוב מסתפקות בחיוך המטופל, במילה טובה ובמקרה הטוב באות המלחמה הנשלח אליהן בדואר בתום המערכה.
כיום, המודעות הציבורית לתרומת נשים בצה"ל עלתה באופן משמעותי עם שיבוצן של נשים למקצועות "גבריים" כלוחמות באוויר, בים וביבשה ובפרט, עם שיבוצן של האחיות ביחידות קדמיות. יחד עם זאת, הדרך להעלאת התודעה לפועלן של הנשים בעבר, ואפילו בהווה, ארוכה מאוד. התגייסות המדיה למטרה זו הינה חיונית. האמצעים הדיגיטליים בימינו מהווים את הקטליזטור היעיל ביותר בשבירת תקרת הזכוכית הניצבת בפני נשים בתחומי החיים השונים.

למאמר המלא שהתפרסם ב'גלובס' ב 18.11.2020 לחצו כאן