• "ברופין מגדירים מחדש קיימות"

    כששואלים את פרופ' אביעד קליינברג, היסטוריון בעל שם עולמי, המכהן כנשיא המרכז האקדמי רופין, מהו התחום שהאקדמיה מחויבת לעסוק בו, הוא משיב: "קיימות, אבל לא רק מיחזור, ניקיון חופים, שימוש באנרגיות מתחדשות. קיימות היא כל תחום שיבטיח עתיד בר קיימא: חברה לא בזבזנית, חברה שוויונית, חברה שלא מזדהמת בשקרים ובניצול. הסטודנטים שאנחנו שולחים לחברה לא אמורים להיות רק מומחים לתחום עיסוקם. הם אמורים להיות אזרחים טובים יותר ובני אדם טובים יותר. זה האתגר. האקדמיה צריכה להגדיר מחדש קיימות".

    קרא עוד

  • "ברופין מגדירים מחדש קיימות"

    כששואלים את פרופ' אביעד קליינברג, היסטוריון בעל שם עולמי, המכהן כנשיא המרכז האקדמי רופין, מהו התחום שהאקדמיה מחויבת לעסוק בו, הוא משיב: "קיימות, אבל לא רק מיחזור, ניקיון חופים, שימוש באנרגיות מתחדשות. קיימות היא כל תחום שיבטיח עתיד בר קיימא: חברה לא בזבזנית, חברה שוויונית, חברה שלא מזדהמת בשקרים ובניצול. הסטודנטים שאנחנו שולחים לחברה לא אמורים להיות רק מומחים לתחום עיסוקם. הם אמורים להיות אזרחים טובים יותר ובני אדם טובים יותר. זה האתגר. האקדמיה צריכה להגדיר מחדש קיימות".

    קרא עוד

כולם מדברים START UP NATION. ואני חושב למה לא OCEAN NATION?

כולם מדברים START UP NATION. ואני חושב למה לא OCEAN NATION?

"אנשים לא מבינים עד כמה העתיד של כולנו טמון בים", אומר פרופ' דב צביאלי, דיקן הפקולטה למדעי הים במכמורת. "אנחנו רק מגרדים את קצה הקרחון במחקר הימי והחופי, וממעטים להחשיב את הפוטנציאל שטמון בו לעתיד האנושות". "כשסטודנט שואל אותי למה בכלל לעשות תואר במדעי הים, הוא מרים לי להנחתה", מספר בחיוך פרופ' דב צביאלי, דיקן הפקולטה למדעי הים במכמורת. הוא מצביע בידו מערבה, אל הים הנשקף ממשרדו, ומוסיף: "אנשים לא מבינים עד כמה העתיד של כולנו טמון בים. אנחנו רק מגרדים את קצה הקרחון במחקר הימי והחופי, וממעטים להחשיב את הפוטנציאל שטמון בו לעתיד האנושות".

קרא עוד

1215 בוגרים ומוסמכים שממשיכים להגיע גבוה!

1215 בוגרים ומוסמכים שממשיכים להגיע גבוה!

ב-6.6.23 התקיים במרכז האקדמי רופין, טקס הענקת תארים לשנת 2023, לכ-1,215 בוגרים ומוסמכים, מתוכם 20 מוסמכים מצטייני הנשיא. האירוע התקיים בנוכחות פרופ' אביעד קליינברג, נשיא המרכז האקדמי רופין, מר רענן דינור, יו"ר הועד המנהל, חברי סגל והנהלה, דיקאני הפקולטות, בוגרים ובני משפחותיהם שמילאו את הקמפוס בהתרגשות וחיוכים. העיתונאית הגב' דנה וייס הנחתה את הערב והזמר אוהד שרגאי הנעים את אוזננו במהלכו.

קרא עוד

אם לא נשנה כיוון, הפסקות החשמל האלה רק יתרבו

אם לא נשנה כיוון, הפסקות החשמל האלה רק יתרבו

מאמר דעה: הפסקת החשמל הגדולה שחווינו בשישי האחרון עלולה להיות תצוגה מקדימה של מה שצפוי למשק החשמל הישראלי עם העלייה בתדירות גלי החום עקב החרפת משבר האקלים. הפתרונות בידיים שלנו, עכשיו צריך רק להוציא אותם לפועל

קרא עוד

הדרך לבוסתן

לזכרו של חברי סמ"ר בועז שמואל ז"ל מגדוד 12 בחטיבת גולני שנפל במלחמת שלום הגליל והוא בן 21 . לאחר מותו הוענק לו צל"ש האוגדה על פעילותו המבצעית כחובש קרבי.

מאת: ד"ר רמי קליין

היום אנו יודעים כי היינו צריכים לקחת אותו עמנו אל הבוסתן. כשאנו עולים לקברו מידי שנה, אנו מרכינים את ראשנו ומבקשים סליחה.
באותם ימים רחוקים הגיע לפלוגתנו, רזה, נמוך וממושקף. פניו פני ילד וכל כולו כאילו הגיח מאיזו אגדה קסומה על גמדים ופיות טובות. הוא הגיע עם המחזור החדש של הצעירים, שנראו מפוחדים ובהולים כשדרכה כף רגלם על אדמת הקודש של המוצב. ברבות הימים, שב החיוך אל פניהם והוא נושא צבע ורדרד. אנרגיית הבהילות נוצלה למטרות מועילות, ומשכלתה, אי אפשר היה שלא לחוש ברעננות הכללית שנישאה באוויר.
בין מתקני הברזל ורדידי הפח הגלי, שעובדו בידי נפחי ענק, ניתן היה למצוא אותו, נבלע ומפויח, אך בשעה שדיבר זרחו פניו והוארו באור נגוהות.
נפשו נקשרה בנפשנו. באישון לילה היה מפלס את דרכו בין תלי נחירות אל מיטתנו ומאזין בקשב לסיפורי הגבורה המופלאים מספר העלילות הדמיוני של הפלוגה. בשעות בין ערביים, היינו מטפסים יחפים על שטיח מעופף וטסים לחפש את עץ המשאלות. משמצאנו אותו בחלקה ברוכת מים זהובים, קטפנו ממנו איש איש את פריו, פרי זהוב וקדמון.
הימים התגלגלו להם במהירות, הלילות הפשירו מקפאונם וכפות רגלינו שוב נעורו לחיים בתוך עולמן הצמרי, האפור.
מחזור הצעירים האחרון כבר התאקלם ברוח הפלוגה, למד להבחין בין טוב ורע, להתקלח בזמן ולהכין קפה כהלכה. לא עוד חיילים מפויחים ומשומנים שעיניהם תפורות בקורי שינה, אלא עדר בריא ורענן, מתורגל במילוי חובותיו, מוכן לאימונים מפרכים, להקיז מים מסלע, לבנות חומות מסתור ולהבעיר אש בשדות קוצים דוקרי רגליים.
אך הוא נשאר חולמני ומפויח, משקפיו שמוטים על חוטמו הזב לסירוגין. "חסר תקנה," הפטרנו ביודעין. החלטנו כי מוטב יהיה לשלוח אותו לקורס חובשים. "שם יקבל שיעור בהלכות סדר ונקיון," אמרנו.
כשחזר מהקורס כבר נעלמו כתמי הפיח והשמן מבגדיו ומפניו. באהבה רבה קיבלה אדמת הגולן את רגליו היחפות ושם פגשנוהו צנום ונשרט. שופע ביטחון היה, כשכוחות מרפא בידיו, חיוכים של רפואה שלמה על פניו והוא ממהר לפזר תנחומי יוד על שריטות, גלולות הרגעה לראשים דואבים, כיסויי ראש להגן מפני השמש הממיסה, ולגימות מים טחובים מתוך מימיות מדיפות צחנה. 'פלורנס נייטינגייל הקטנה', כך כינינו אותו, ואף חתולים משוטטים ואובדי עצות זכו לטיפול מידיו האמונות.
אך למרות זאת, לא לקחנו אותו עימנו אל הבוסתן. מאוחר יותר כשעלינו אל קברו להתייחד ולהיזכר, הרכנו ראש וביקשנו ממנו סליחה.

בשבתות היינו נעלמים אל השטחים הפתוחים. קיץ היה, הצבע הירוק התחלף בצהוב חד-גוני. קוצים שדופים נצרבו בשמש והשחירו, סלעים נקבוביים הפיצו חום וגדרות התיל והאבן כמו בערו בקרבנו. הפרחים קמלו, פרג, פשתה ומקור החסידה. העשב הירוק איבד את נוזליו ונבלע לתוך סדקים, ובמקומו הופיעו קמטי הזיקנה הקיצית של האדמה. אך מנגד, מצאנו את מי המעיין הנסתר, מי בראשית של נחלי שלגים מתמוססים, המקבצים אליהם נפשות תועות ללגום מים צוננים. ומסביב למעיין, כמו קמו לתחייה החבוש והתאנה, ואשכולות ענבים בשלים צמחו מפרפורי גסיסתו של עשב הבר. עצי הבוסתן החבוי הטילו צל כבוי על האדמה ברוכת הפירות. בחלקה המוחשכת היו מושטות הידיים, כפות שועליות, לבצור אשכולות חמצמצים, שנסחטו לתוך גרונות יבשים. משתפחה בטננו בערוב היום ומלאה במוהל סוכרים ובגרעינים נחבאים, היינו משרכים רגלינו אל המאהל, שפירותיו אַין אך נורות צהובות תלויות בו כאשכולות חמים, ויד אדם לא תיגע בם.
אך אותו לא לקחנו עימנו. זו היתה הפינה הבלעדית שלנו, ותיקי הפלוגה, ורגלי צעירים לא ידרכו שם. כשהיינו חוזרים היה שואל אותנו, "נו איך היה?" "לא משהו," היינו עונים כלאחר יד ופונים הלאה.
את אימון הקיץ עברנו אט-אט, נצלים בשמש היום ומתכווצים באופל הליל. רק הפוגת אחר הצהריים היתה מטיבה עמנו, והרוח הקלילה השּיבה אלינו את ריחו של הקש המתייבש.
הוא כבר הספיק להשתפשף באימוני החובשוּת והיה מרווה צמאונות גופניים בתמיסות נוזליות, שהערה לוורידים הבולטים בזרועותיהם החסונים של חברי הפלוגה. אלו כבר התרגלו למגען של הידיים, שהיו מפוזרות בהתחלה, אך מאומנות בהמשך, והיו רגועים בשעה שחוֹד המחט הסטרילית הבקיע את מעטה עורם.
אך כל זה לא עזר, ולמרות שנפשנו כבר נקשרה בנפשו, לא לקחנו אות עמנו אל הבוסתן. הקיץ חלף ואחריו גם הסתיו, וגשמי החורף החלו להרוות את האדמה הצמאה. את הפלוגה שלנו, פלוגת החי"ר, העבירו ללבנון להתבוסס בבוץ דביק וזר. שוב ייחלנו לימות האביב, משפשפים את ידינו בקדחתנות כדי להתחמם.
משבאו ימות האביב המבושמים והעירונו, ידענו כי הוא שייך לאדמה. כשחזר וידיו מאובקות באבק פרחים צהוב ועדר חיפושיות נוהר אחריו, העלינו חיוך על שפתינו. ידענו כי הוא שייך לאדמה, אך לא שיערנו כי תקדים כל-כך לדרוש את מבוקשה.
עמק החצבני התהדר באותות של אביב. בין עצי הזית הנטועים היה פרוש מרבד עונתי ורוד שנגלה לעינינו דרך עיניות המשקפת. כשעלי הזית נעו ברוח היה צידם התחתון מכסיף מאור השמש. פרחי אביב כיסו את הגבעות והעירו אותן מתרדמת החורף. אגמי מים עונתיים היו עדיין מלאים במי הגשמים ועדרים נקבצו סביבם לשתות. קול צלצול פעמוניהם השמיע סימפוניית אביב, בניצוחם של רועים חבושי כאפיות.
הגבעות הרבות שחלשו על העמק היו מכוסות סלעי גיר ועצי חורש למכביר. האדמה החומה והכבדה קיבלה בהבנה את מדרך רגליהם של עדרי הכבשים והעזים, את פרסות החמורים הנושאים גזרי עצים ואת טביעות רגליהם של החיילים המסיירים. ממול התפתל נהר החצבני וזרם בסמוך לכפרים ומשם הלאה, פורץ אל גבולות הארץ המובטחת.
יש שהיינו יוצאים בשעת לילה לפשוט בעומק האויב. כשחזרנו עם שחר עייפים, היה שואל אותנו, "נו איך היה?" "לא משהו," היינו עונים.
צעיר היה באותה עת מכדי להצטרף אלינו.

הימים חלפו במהירות מסחררת. אנו כבר השתחררנו מן השירות הסדיר, אך הוא עדיין נשאר בפלוגה לסיים את שירותו. זיכרונות הבוסתן הנסתר כמעט ונשכחו מאיתנו. מידי פעם היה מתקשר לעדכן כי הכל כשורה בשורות הפלוגה.
אחר כך בקיץ באה המלחמה והאדמה הלבנונית קיבלה בהכנעה את דריסת שרשרותיהם של הכלים הכבדים. שוב נקראנו לשירות וראינו את העשן המיתמר מעל הבתים, הקורסים מהדף המלחמה. שוב טעמנו את טעם הפחד, החרדה, הגעגועים והציפייה. כשעברנו על כביש החוף בואכה דאמוּר, חלפו על פנינו כלי הרכב המשוריינים שחזרו מביירות וריח המוות נישא מהם. באותה שעה לא ידענו עדיין כי גופות חברנו היו בכלי הרכב, אך למחרת כבר התפשטה השמועה במהירות. הפלוגה הסדירה שלו ספגה אבידות כבדות והוא ביניהם. סיפרו לנו שלפני שנהרג עוד הספיק להתרוצץ בין הפצועים, צנום וממושקף, עדין ומסוּר.
היום אני יודע כי היינו צריכים לקחת אותו עמנו אל הבוסתן, וכשאנו עולים לקברו מידי שנה, אנו מרכינים ראש ומבקשים ממנו סליחה.
הנה הם חוזרים, קולות המעיין הנסתר, טעם החבוש והתאנה, ריח הקיץ הגווע, ומבטו החולמני והמפויח.